היו-היה סבא וסבתא. והייתה להם נכדה, מָשֶנְ'קַה(מָשַה .
הלכה משנ'קה ליער, לטייל והלכה לאיבוד.
מסתכלת ופתאום רואה בִקתַה. דופקת בדלת – לא עונים. דוחפת את הדלת ודלת נפתחת.
נכנסה משנ'קה לבקתה והתיישבה ליד החלון על הספסל.
ובאותה בקתה התגורר דוב גדול. חזר בערב, ראה את משנ'קה ושמח.
ובכן, - אמר- , לא אתן לך ללכת. מעכשיו תגורי אצלי.
ואם תלכי בכל זאת – אתפוס אותך ואז אוכל.
וכך התחילה לגור אצל הדוב.

התחילה מָשֶנְ'קַה לחשוב איך לברוח מהדוב.
חשבה וחשבה ואז צץ לה רעיון.
יחד עם הדוב הכינו כיסנים(מאפה, ואמר לו מָשֶנְ'קַה :
- דוב, אה דוב, תן לי ללכת ליום אחד לכפר. אני רוצה להביא לסבתא כיסונים.
- לא, - אמר הדוב, - ביער את תלכי לאיבוד. תני לי כיסונים, אני אביא אותם בעצמי.
וזה מה שמָשֶנְ'קַה רצתה!
מוציאה מָשֶנְ'קַה את סל הענק ואומרת לדוב:
- הינה, תסתכל: בסל הזה שמתי כיסונים. ואתה תביא אותם לסבא וסבתא.
- טוב, עונה לה הדוב, - תביאי את הסל!